בטוח לאומי-סניף ירושלים נ' זלמן בראשי ואחיו בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה לשומת הוצאות. הבקשה הוגשה לאחר שביום 26.4.10 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בתביעת תחלוף שהגיש התובע כנגד הנתבעות בגין תשלומים ששילם לנפגע, פועל יליד רומניה (להלן: "התביעה" ו"פסק הדין", לפי העניין). בפסק הדין חויבו הנתבעות לשלם לתובע סך כולל של 1,152,051 ₪ וכן סך של 60,000 ₪ כשכר טרחת עורך דין כמו גם הוצאות משפט, שלא פורשו בפסק הדין.

ההוצאות שפסיקתן לתובע התבקשה הן אלה: תשלום עבור אירוח הנפגע במלון, בסך כולל של 5,180 ₪ נכון ליום 11.4.06; תשלום לעורך-דין אדריאן פרקש בעבור איתורו של הנפגע והבאתו לישראל בסך כולל של 1,165 ₪ מיום 14.4.06 ; תשלום בסך 4,077 ₪ נכון ליום 20.3.06 עבור עריכת חוות דעת רפואית מטעם ד"ר מוריס רוסו ; תשלום כולל בסך של 4,859 ₪ נכון ליום 20.3.06 לחברת "רומיסרא בע"מ" בגין פעולות שונות הקשורות עם הנתבע, לרבות איתורו, תרגום דבריו ותצהיריו ונסיעות ; רכישת כרטיס טיסה, ויזה וביטוח רפואי של הנפגע בסך כולל של 2,510 ₪ נכון ליום 17.3.06 ; תשלום בגין עריכת חוות דעת לפרופ' אליס ברזיס בסך כולל של 2,881 ₪ נכון ליום 20.3.06 וכן תשלום בגין מתן עדות בסך 2,000 ₪ נכון ליום 14.2.07. כן מבוקש שיפוי בגין הוצאות משרדיות בסך 746 ₪ נכון ליום 6.1.11. לתמיכה צורפו תעודות עובד ציבור מטעם התובע, אסמכתאות שונות – חלקן בגדר רשומות מוסדיות כנטען על ידי התובעת – המעידות על ביצוע התשלומים, כמו גם פירוט הוצאות משרדיות.

התובע מבקש לחייב את הנתבעות לשאת בסכומים אלה, כערכם הריאלי, בצירוף ריבית פיגורים, כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961.

הנתבעות מתנגדות לתשלום ההוצאות הן מן הטעם שלא הוכחו כדבעי (בהיעדר קבלות של ממש בגין ההוצאות, במובחן מחשבוניות) והן מן הטעם שחלקן אינן סבירות. באשר לאירוח הנפגע, טוענות הנתבעות כי אין להכיר באירוח בן כשבועיים, שעה שעדותו ארכה יום אחד וגם בהתחשב בצורך בפגישות הכנה מטעמו, ניתן היה, לשיטתה לערוך אותן במשך ימים מספר בלבד. לפיכך טוענות הנתבעות כי יש להכיר בהוצאות בגין אירוח בסך כולל של כ- 1,200 ₪ בלבד. באשר לתשלום שכר טרחתו של עורך הדין, שטיפל בתביעתו של הנפגע עצמו, טוענות הנתבעות כי אין המדובר בתשלום הכרחי, כי תשלום זה לא הוכח בפועל וכי ממילא תשלום זה מיותר, נוכח ההוצאות שנתבקשו בגין הפעולות שביצעה חברת "רומסרא". באשר לתשלום לד"ר רוסו ולפרופ' ברזיס, טוענות הנתבעות כי אין לשלמו, שעה שלא הוצגה כל דרישת תשלום בעניין זה מטעם המומחים. באשר לחברת רומסרא, טוענות הנתבעות בין היתר כי התובע יכול היה לשלול את גמלת הנפגע ובכך, למעשה לחייבו לשתף פעולה עם ההליך המשפטי, כך שלמעשה, לא היה צורך בשירותי החברה. באשר לכרטיס הטיסה, טוענות הנתבעות כי לא הובהר מדוע לא ניתן היה לאתר טיסה זולה יותר וכי יש להמיר את התשלום לפי שער הדולר הנוכחי (טענה שכבר עתה איני מוצא לה יסוד, בהתחשב בכך שלא נומקה כדבעי, בהליך החוקי בישראל ובמועד ביצוע התשלום – שכאשר עסקינן בתשלום הכרחי שבוצע בפועל, במובחן מסיכון מוסכם שנוטלים צדדים המסכימים על מנגנון הצמדה מסויים, אין כל סיבה שלא לאשרו בזיקה למועד הביצוע). באשר להוצאות המשרדיות, טוענות הנתבעות כי לא צורף תצהיר בעניינן וכי הסכום שהתבקש אינו סביר. לטענת הנתבעות, היו נכונות לשאת בהוצאות בסך כולל של 14,905 ₪ בלבד.

בתשובה, טוען התובע בין היתר, כי באשר לאירוח במלון, הוא נמשך גם לשם בדיקתו של הנתבע על ידי המומחה, ד"ר רוסו, כך שעסקינן בשהות מינימלית. באשר לעורך הדין פרקש, צירף התובע לתשובתו התכתבות בין בא-כוחו ובין נציגת המחלקה המשפטית אצל התובע, וכן צורפו דרישת תשלום מאת המומחה, ד"ר רוסו בסך 4,077 ₪, דרישת תשלום של חברת רומיסרא בע"מ, העתקי חשבוניות שונות כמו גם דרישת תשלום מטעם פרופ' ברזיס.

תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת את המסגרת הנורמטיבית לדיון בענייננו, עת בית המשפט לא קבע את סכום ההוצאות בפסק דינו, כדלקמן:

"...הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1)אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה — כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין;

(2)שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט...." (שם).

נקודת המוצא לשומת ההוצאות היא, כי בעל דין זכאי לשיפוי בגין הוצאותיו, ככל שהן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. המדובר בהוצאות הריאליות – קרי, אלו שהוצאו בפועל או כאלו שבעל הדין התחייב לשלמן – ואשר היו מידתיות וחיוניות לשם ניהולו של ההליך המשפטי (ראו: תקנה 512 לתקנות, וכן השוו: בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא ; ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת עלית פ"ד ס(1) 600 והאסמכתאות שם).

קריטריונים רבים עשויים להשפיע על קביעת שיעור ההוצאות שעה שנבחנת מידתיותן וחיוניותן ובהם, כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס – 2000, אופן ניהול ההליך והתנהגות הצדדים, היקף הסכום השנוי במחלוקת, מורכבות ההליך והמיומנות או המומחיות שהצריך ניהולו כמו גם חשיבות העניין לבעלי הדין.

באשר לחובת הראיה הנדרשת הרי שברי, כי על המבקש הוצאות ריאליות להציג ראיות לכאורה בדבר הוצאתן או ההתחייבות לשלמן. כך, למשל, די בהצגת הסכם שכר טרחה על מנת לשמש כבסיס ראייתי לפסיקת שכר טרחה על יסודו (השוו: הודעת נוהל בדבר קביעת שכר-טרחת עורך-דין (6.2.98) פ"ד נא(1), 1).

עיינתי בכלל כתבי הטענות שהוצגו, על צרופותיהם. שוכנעתי כי ההוצאות שתשלומן התבקש עומדות במבחנים הדרושים לשם פסיקתן. הוצגו ראיות לכאורה לכל הפחות בכל הנוגע להתחייבות התובע, שחזקת התקינות המינהלית עומדת לו ולא נסתרה, לכל הפחות לשלם הוצאות אלה, כמו גם ראיות בדבר תשלומן בפועל ולמצער התחייבות קונקרטית בדבר ביצוע התשלומים בפועל (ראו בתעודות עובד הציבור שצורפו, כמו גם במכלול הנספחים שנלוו להן, בהן גם הודעות התובע לכלל הצדדים שתשלום בעניינם התבקש, בדבר ביצוע התשלומים השונים בהעברות בנקאיות). בנסיבות אלה, במיוחד שעה שעסקינן בתובע ציבורי אשר הציג ראיות לכאורה בדבר ההתחייבות לשלם את התשלומים, שאישורם כהוצאות התבקש, די לי באסמכתאות שהוצגו (דרישות תשלומים, חשבוניות, התחייבויות לביצוע התשלומים ותעודות עובד ציבור בעניינים אלה) על מנת לאשרן. טענות לאקוניות של הנתבעות בעניין זה בכל הנוגע לאי הצגת דרישות תשלום מטעם המומחים שערכו חוות דעת (טענה שאף היא הביאה בחשבון את הצורך להציג ראיה בדבר עצם ההתחייבות להוציא את ההוצאה), נענו בתשובת התובע, בה הציג ראיות לכאורה לעניין זה, כמו גם דרישת תשלום מטעם החברה שסייעה לתובע בכל הנוגע לענייניו של הנפגע.

אף לא שוכנעתי, כי איזו מן ההוצאות לא היתה סבירה, וזאת במיוחד בהתחשב בהיקף ובסכום התביעה הניכר, בצורך להביא לשם מתן עדות (לרבות בדיקה על ידי מומחה התביעה) את הנפגע ממקום מושבו ברומניה, לארחו ולדאוג לצרכיו בישראל. ברי, כי כשבנפגע זר עסקינן, דובר רומנית, היה צורך בבדיקתו, בעריכת תרגומים, באירוחו במלון סביר ודומני שעמידת הנתבעות על משך האירוח (כשבועיים בלבד), בהתחשב בהיקפו של ההליך ובחשיבותו האובייקטיבית לתובע, ששילם את גמלתו של הנפגע, איננה במקומה. ממילא, הסברי התובע לעניין זה מקובלים עליי. באשר לתשלומים למומחים, הרי שכאמור, הוצגו דרישות תשלום ובנסיבות העניין וכאמור לעיל התשלומים עבור עריכת חוות דעת ובגין מתן עדות (בעניינה לא ראיתי טענה קונקרטית מצד הנתבעות) שאישורם כהוצאות התבקש הינם סבירים. בטענה לפיה ניתן היה לנסות לאתר כרטיס טיסה זול יותר אין ממש, שעה שהסכום שהתבקש הינו סביר. הוא הדבר גם בבקשה לאשר כהוצאות תשלומים לחברה פרטית שסייעה בכל הסוגיות הלוגיסטיות שנדרשו בגין הבאתו לארץ של הנפגע ובמהלך שהייתו בישראל, וכך הוא באשר להוצאות בגין תשלום לעורך-הדין פרקש, אשר מתוקף היכרותו עם הנפגע סייע באיתורו ברומניה ובהבאתו ארצה. אין עסקינן בדרישת תשלום ניכרת ודומני, במיוחד שעה שתכליתו של ההליך הינה בירור המחלוקת לגופה – הן לענייננו והן בהליכים אל מול הנפגע – לא היה מקום להידרש לחלופה בדמות הסנקציות הנקובות בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, שככלל ובהתחשב בנסיבות בהן אין מחלוקת שהנפגע שב למולדתו, עלולות היו לגרום לפגיעה מיותרת בנפגע. גם הוצאות אלה מוכרות.

לבסוף, דומני שסך של 746 ₪ בגין הוצאות משרדיות, שראיות לכאורה להוצאתן צורפו, גם אם לא צורף תצהיר ערוך כדין בעניינן, הינן סבירות, ניתן היה לקבען גם על דרך האומדנה בהתחשב בהיקף התובענה ונסיבותיה הקונקרטיות, כפי שפורטו לעיל, ואין מקום שלא לאשרן.

באשר לטענה כי יש לפסוק על ההוצאות ריבית פיגורים, כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961, הרי שזוהי מחלוקת מתחום ביצוע פסק הדין, שאין מקומה להתברר בגדרי ערכאה זו או אף בגדרי החלטה זו, שתכליתה ומהותה הינה שומת ההוצאות, כאמור לעיל.

סיכומם של דברים, אפוא, הוצאות המשפט שנתבקשו מאושרות במלואן (וכאמור, איני נדרש לשאלה האם יש לחייב בגינן בריבית פיגורים, שאיננה מתחום ההכרעה קא עסקינן).

הנתבעות תישאנה בהוצאות הליך זה בסך כולל של 1,000 ₪.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.